ניתן להבחין בין שני מצבים עיקריים של הסתלקות מתביעה ייצוגית.

המצב הראשון הוא הסתלקות מהליך שלא הצדיק את המשך ניהולו. הדבר עשוי לקרות כאשר מתברר כי בקשת האישור אינה מבוססת דיה, כי קיימים קשיים ראייתיים או משפטיים משמעותיים, או כאשר התובע המייצג אינו מעוניין להמשיך בניהול ההליך. במקרים מסוג זה, ככל שלא הושגה תועלת ממשית לחברי הקבוצה או לציבור, בדרך כלל לא תהיה הצדקה לפסיקת גמול לתובע המייצג או שכר טרחה לבא כוחו.

המצב השני הוא הסתלקות שבמסגרתה מושגת תועלת לציבור או לחברי הקבוצה. כך למשל, כאשר בעקבות הגשת ההליך הנתבע מתקן את התנהלותו, מפסיק את ההפרה הנטענת, מעניק פיצוי או הטבה לחברי הקבוצה, או משנה מדיניות באופן שיש בו כדי למנוע פגיעה עתידית בציבור. במקרים כאלה, בית המשפט עשוי לראות בהליך ככזה שהביא תועלת, ולשקול אישור גמול ושכר טרחה.

חשוב להדגיש כי הסתלקות מתוגמלת אינה מאושרת באופן אוטומטי. גם כאשר הצדדים הגיעו להבנות, בית המשפט בוחן את נסיבות המקרה, את עילת התביעה הלכאורית, את התועלת שהושגה, את השלב שבו הסתיים ההליך ואת סבירות הסכומים המבוקשים.

בית המשפט העליון עמד על כך שלערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בבחינת בקשות הסתלקות מתובענות ייצוגיות, וכי ההכרעה תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. אין מדובר בחישוב טכני או באריתמטיקה מדויקת, אלא בבחינה מהותית של תרומת ההליך, התנהלות הצדדים וטובת חברי הקבוצה.